בחזרה פוקושימה

דגם של תחנת הכח הגרעינית בפוקושימה

בחזרה לפוקושימה.

כאשר אנחנו שומעים את שם המחוז השלישי בגודלו ביפן, פוקושימה, אנו חושבים לרוב על הצונאמי שגבה כ-16 אלף קורבנות, אסון הגרעין שבא בעקבותיו והמונים שאיבדו את בתיהם לנצח.

כיום עיקר המידע שמגיע אלינו באמצעי התקשורת מהאיזור מתמקד בתחנת הכח הגרעינית דאי-איצ’י ובמאמצים והאתגרים שעומדים בפני הצוותים הטכנים שמנסים להגיע לשליטה מלאה בה. הרבה פחות מסופר לנו על האתגרים שעומדים בפני הפועלים שמנסים לשקם את האיזור ואלו שפעם התגוררו בעיירות מלאות החיים בו וניצבים בפני דילמה – האם לנסות ולחזור הביתה או שמא להמשיך את חייהם בחלק אחר של יפן.

בימים האחרונים שהיתי בפוקושימה ורציתי לשתף אתכם בדברים שראיתי, שמעתי ולמדתי.

הצונאמי שהכה בחופה המזרחי של יפן גרם לקטיעת אספקת החשמל לתחנת הגרעינית ובעקבות כך גם לאובדן היכולת לקרר את הכורים. מיקום גנרטורי הדיזל לגיבוי שהיו אמורים להיכנס לפעולה היה נמוך מדי והם הוצפו במים שהצונאמי הביא עימו. ללא היכולות לקרר את הכורים הטמפרטורה הפנימית בהם עלתה עד שהדבר הוביל לפיצוץ ששחרר לאוויר של חומרים רדיואקטיבים שהתפשטו עם הרוח לכיוון צפון-מערב ואילצו את השלטונות להורות לתושבים ברדיוס של 20 ק”מ להתפנות מהאיזור.

בהתחלה, תושבים רבים לא היו מודעים לפיצוץ שאירע ורובם היו תחת הרושם שהם מפונים באופן זמני בלבד, אך רובם גילו בהמשך שהם לא יוכלו לחזור לבתיהם במשך שנים ארוכות. ברגע אחד הפכו ערים מלאות חיים לערי רפאים שהזמן קפא בהן מלכת.

לאחר פינוי העיירות הסמוכות לאיזור האסון החלו היפנים בפרויקט שיקום עצום וחסר תקדים. מלבד אלפי העובדים בתחנת הכח הגרעינית מועסקים גם אלפי גברים ונשים במלאכת השיקום של האיזור שכוללת בין היתר הסרה של שכבת אדמה נגועה בגובה של 20 עד 50 ס”מ, איסוף עלים, עצים ופסולת נגועה אחרת והובלה שלהם לאתרי אחסון זמניים – אם תבקרו באיזור תוכלו לראות בעשרות האתרים הזמניים הללו כמויות עצומות של שקי פלסטיק ענקיים שמכילים את האדמה והפסולת וממתינים למיון, טיפול והטמנה באתרים מיוחדים שנבנו לשם כך. האומדן הוא שכיום יש בפוקושימה למעלה מ-10 מליון שקים כאלה שמסוגלים למלא את אצטדיון טוקיו-דום 12 פעמים.

אתר אחסון זמני לאדמה ופסולת נגועה
אתר אחסון זמני לאדמה ופסולת נגועה

בעקבות המאמצים הכבירים הללו (שעדיין בעיצומם) הוסר האיסור לשוב לחלק מהעיירות וגם הקרינה שנמדדה בהן קרובה לזו שמדדתי בטוקיו ואף נמוכה יותר בחלקם.

כזו למשל היא העיירה טומיאוקה (Tomioka) בה התגוררו לפני האסון כ-16,000 אנשים וכיום מתגוררים בה לפי ההערכות כאלף אנשים בלבד שאינם תושביה המקוריים. עדות לכך היה ניתן לראות במתחם האוכל של מרכז הקניות היחיד בעיר בו פועלות שתי מסעדות קטנטנות – כ-90 אחוז מהאנשים שאכלו צהריים היו גברים לבושים בסרבלי עבודה של החברות שעוסקות בשיקום האיזור ותחנת הכח. במרחק של כעשרים מטרים מעבר לכביש נמצאת מסעדת סושי עם השם המצמרר “Atom Sushi” בה ניתן לראות את המציאות שעצרה ברגע אחד – הצלחות עדיין נמצאות על המסוע ועל הדלפק ממתינות ממחטות לחות וכוסות תה לסועדים שכבר לעולם לא יגיעו. על הקיר תלוי תפריט עם סוגי המרקים המומלצים של אותו היום בו פונו תושבי העיירה.

מסעדת סושי אטום בעיירה טומיאוקה
מסעדת "סושי אטום" הנטושה בעיירה טומיאוקה

“הדיווח של העיריות המקומיות לגבי מספר התושבים שגוי ברובו והן ממשיכות לכלול בחישוב את התושבים שפונו מהאיזור”, טוענת גברת נקאיאמה, אחת מתושבות העיר לשעבר שעבדה בחנות התכשיטים והשעונים הקטנה של משפחתה ברחוב הקניות המרכזי של טומיאוקה. היא מספרת שבזמן הפינוי היא לקחה איתה רק טלפון, ארנק ומעיל מבלי לדעת שלא תוכל לשוב לביתה במשך תקופה ארוכה. ביולי 2011 ניתנה לה האפשרות להיכנס לעיירה לזמן קצר על אחריותה האישית ולשם כך נאלצה לקנות חליפת מגן בכ-100 דולר ומונה גייגר שעלה לה כמה אלפי דולרים כי הם לא האמינו לדיווחי הרשויות ו-TEPCO. למרבה הצער כשהיא הגיעה לחנות שהיתה בחזית בית המשפחה היא גילתה שמישהו פרץ לתוכה וגנב את כל הסחורה שהיתה להם. גברת נקאיאמה סיפרה שבעיירה היו מספר בתי ספר (יסודי, חטיבה ותיכון) ומספר התלמידים בהם יחד הגיע לכ-1400 אולם כיום ישנו בית ספר אחד בעיר לכל הגילאים ולומדים בו 20 תלמידים בלבד. גברת נקאיאמה ויתרה על האפשרות לחזור לטומיאוקה ומתגוררת עם משפחתה במחוז סאיטמה צפונית לטוקיו.

גברת נקאיאמה על רקע החנות שהיתה בבעלות משפחתה
גברת נקאיאמה על רקע החנות שהיתה בבעלות משפחתה

יום לאחר מכן ביקרתי בעיירה נוספת בשם Namie ש-70 אחוז ממנה עדיין נמצאים באיזור הסגור. לפני הכניסה לאיזור הסגור תודרכנו שלא לפתוח את חלונות הרכב בגלל הקרינה ושישנו איסור לעצור ולרדת מהרכב גם בשל החשש של הרשויות מביזה של חנויות ובתים. מונה הגייגר שהחזקתי הגיע ל-3.42 מיקרוסיוורט (μsv/h) בשיאו (פי 22 מאשר בטוקיו).

בחיי היום יום שלנו אנו חשופים לרמות נמוכות מאוד ולא מסוכנות של קרינה מייננת מכדור הארץ. רמת הקרינה הממוצעת בטוקיו ובעולם היא 0.15 מיקרוסיוורט לשעה ובהירושימה למשל, כמעט 75 שנה לאחר הטלת פצצה האטום, רמת הקרינה היא 0.3 מיקרוסיוורט לשעה וכאשר אנחנו טסים במטוס אנו חשופים לקרינה ברמה של בין 2 ל-3 מיקרוסיוורט לשעה. לו הייתי נשאר באיזור האסור בפוקושימה למשך שנה הייתי נחשף לקרינה השווה לשלוש סריקות CT מלאות.

רמת הקרינה באיזור האסור בעיירה נמיאה
רמת הקרינה באיזור האסור בעיירה נמיאה

רמת הקרינה ירדה חזרה לערכים הרגילים כשהגעתי לשער בית הספר היסודי Ukedo ששוכן כ-250 מטרים משפת הים. לאחר רעידת האדמה המורים רצו להישאר בבית הספר משום שהוא משמש גם כמרכז חירום אליו אמורים להגיע תושבים לאחר רעידות אדמה חזקות, אולם האזהרות לגבי הצונאמי גרמו להם לברוח להר סמוך במרחק של כ-2 ק”מ. הודות להחלטה זו כל 77 התלמידים ששהו בבית הספר שרדו את האסון. מחוגי השעון שנמצא על מבנה בית הספר נעצרו בדיוק בשעה בה פגע בו הצונאמי – 15:38.

שעון בית הספר היסודי אוקדו שעצר בשעה 15:38 בה פגע בו הצונאמי
שעון בית הספר היסודי אוקדו שעצר בשעה 15:38 בה פגע בו הצונאמי

כ-14 ק”מ צפון-מערבית לתחנת הכח הגרעינית בפאתי Namie נמצאת חוות הבקר של אדון יושיזאווה בן ה-65. טרם האסון הוא גידל כמה מאות פרות בחווה עבור חברה מקומית. “שמעתי את הדי הפיצוצים וראיתי את ענן העשן עולה מדאי-איצ’י. כבר אז ידעתי שמשהו רע עומד להתרחש” אמר אדון יושיזאווה. בחלוף מספר שעות הגיעו אליו כוחות ההצלה ודרשו ממנו להתפנות לבדו ולהשאיר את הפרות מאחור בטענה שחיי אדם חשובים יותר, אך הוא סירב בתוקף וטען שלא יפקיר את הפרות שלו למוות. בנוסף לכך, הוא סירב לדרישת המעסיק שלו לעזוב לאחר שזה הודיע לו שאיש לא מוכן לקנות את הפרות והן הפכו לחסרות ערך כלכלי.
בהמשך הוא סירב גם לדרישת הממשלה והרשויות להשמיד את העדר ונאלץ להתמודד עם קשיים רבים בנוסף לרמת הקרינה הגבוהה שהוא נחשף אליה, זרם החשמל באיזור פסק והוא התקשה למצוא דלק לגנרטורים שלו בעקבות פינוי העיירה וסגירת כל העסקים בה. הוא ניסה להציל פרות ברפתות אחרות של החברה אבל המראות המחרידים שנגלו לעיניו לא מרפים ממנו עד היום הזה.

מר יושיזאווה
מר יושיזאווה

כיום יש בעדר שלו 274 פרות שחלקן מראות סימנים תחלואה בעקבות הקרינה – דבר שכלי התקשורת ביפן לא מעונייים לכסות והוא ממשיך לטפל בהן ולגדל אותן כעדות ניצחת למחדלי הממשלה וחברת TEPCO. מר יושיזאווה אומר באופן נחרץ שהוא יחיה וימות עם הפרות שלו. הוא מלא זעם וכעס נגד הממשל, חברת TEPCO וגם כלפי תושבי טוקיו, כעס שאותו הוא לא מתבייש לבטא באומרו ש”30 אחוז מאספקת החשמל לטוקיו מגיעה מפוקושימה, אין להם בעיה לקחת את החשמל שלנו אבל כשהם שומעים שפרי או ירק כלשהו הגיע מפוקושימה הם מתרחקים ממנו, לעיתים אפילו מאנשים מפוקושימה שעברו לשם”. פעם בחודש-חודשיים הוא נוהג בטנדר שלו לבניין הפרלמנט בטוקיו כאשר מאחור קשור נגרר ועליו פסל של פרה ומשמיע קריאות ונאומים נגד הממשלה ונגד אנרגיה גרעינית (וגם גרסא משלו למוסיקת הנושא של הסרט גודזילה אותו הוא ערך והפך ל-Cowzilla).

טרם הפרידה פגשנו במר אראקאווה בן ה-45 שהתפנה מהעיירה Namie ביחד עם אישתו, ילדיו והוריו אל מחוז אקיטה בצפון הונשו שם הם גרו במשך מספר שנים בבית חמו וחמותו. בזמן הצונאמי הוא סייע לאנשים לברוח ואף הצליח להציל שלושה אנשים כאשר הוא נסע ברכב שלו מכיוון החוף אל מעלה גבעה סמוכה, אולם הכביש לא היה פנוי ומספר מכוניות שהיו מאחוריו נסחפו עם הצונאמי בעוד שהרכב שלו, בדרך נס, לא נסחף עם המים.

כאשר 30 אחוז משטח העיירה נפתחו מחדש למגורים הוא החליט לחזור הביתה. אישתו שהתנגדה לכך התעקשה להישאר עם הילדים בבית הוריה באקיטה ולכן הם התגרשו. כיום הוא מתגורר ביחד עם הוריו בהם הוא מטפל ומתפרנס מגידול פרחי יפעה (ליזיאנטוס) בשלוש חממות קטנות אותם הוא מוכר בשוק הסיטונאי בצפון טוקיו. “יום עבודה ממוצע שלי  אורך כ-18 שעות ואין לי ימי חופשה. היות ואני היחיד שעובד כאן, כאשר אני מסיים לטפל בפרחים בחממה אחת בחממה השנייה כבר מאוחר מדי ואני לא מספיק לעמוד בקצב”. על השאלה האם אין מישהו בסביבה שיכול לסייע לו הוא עונה ומספר שהגיל הממוצע בשכונה שלהם הוא 83 ומלבדו אין צעירים אחרים אלא רק מבוגרים שהחליטו להתעלם מסכנות הקרינה שעדיין נותרה באיזור.

מר אראקאווה באחת מחממות פרחי היפעה שלו
מר אראקאווה באחת מחממות פרחי היפעה שלו

תוך כדי שהוא מוציא ממחסן סמוך דליים מלאי פרחים יפהפיים הוא אומר “אם לא היה די בצונאמי ובקרינה אז הגיע הטייפון האחרון (טייפון מס’ 15) והסב נזק לחממות ולפרחים. עדיף שמישהו יהנה מהם כי אחרת אאלץ לזרוק אותם אז בבקשה, קחו כמה שאתם רוצים בחינם”.
את הפגישה הוא חותם בכך שהוא אומר שכרגע אמנם המצב מאוד קשה וכמעט אין להם כסף אבל הוא לא מתחרט לרגע על ההחלטה לחזור.

אני מקווה שיום יבוא וזרעי הפרחים והתקווה שהוא ואנשים אמיצים אחרים שותלים שם יגדלו ויאירו אור חדש על פוקושימה.

אני רוצה להודות לחברת Japan Wonder Travel שאירחה אותי ונתנה לי את הזכות לחוות ולו לרגע את המציאות הבלתי אפשרית של האנשים המיוחדים והנהדרים הללו.

מזכרת מגברת נקאיאמה על רקע תחנת הכח התרמית
מזכרת מגברת נקאיאמה על רקע תחנת הכח התרמית

You cannot copy content of this page